תוכן
לכולם יש פודקסט
ניתוחי פוסט-גיים בענפי הספורט השונים הם חלק מחווית הצפייה. אוהד שצפה באירוע גדול רוצה להמשיך לצרוך תוכן סביבו מיד אחרי השריקה: לשמוע ניתוחים מקצועיים או סטטיסטיים מאנשי מקצוע או סתם להמשיך לדבר על זה.
מתוך הצורך הזה להמשיך להיות חלק מהאירוע גם אחרי שהוא הסתיים, התקשורת החדשה יצרה אלטרנטיבות נהדרות. את אולפן הטלוויזיה המסורתי, פאנלים ברדיו או מסת תוכן כתוב באתרים, החליפו פודקאסטים פופולאריים שעולים מיד אחרי אירועים גדולים וגם ספייסים בטוויטר תפסו חזק בעולם הספורט.
ויש גם שחקן חדש. פודקאסטים מאת הספורטאים עצמם. מדברים בקולם על מה שקרה רק דקות קודם לכן. דריימונד גרין, שחקן אלופת ה-NBA גולדן סטייט ווריירס, הוא דוגמה לטרנד החדש ויש עוד כמה כמוהו. על פניו זה נשמע חלומי. מי צריך תיאוריות של פרשן כשאתה יכול לקבל את המקור? אז זהו, שזה פשוט לא תמיד עובד.
שימו רגע ספורט בצד. האם הייתם מוותרים על האזנה לפרשן הפוליטי האהוב עליכם כדי לשמוע פודקאסט המוגש על ידי פוליטיקאי (ובינינו, לפחות בארץ, לא כולם סופר ורבאליים ומעניינים)? אפשר לקחת את השאלה הזאת גם לנושאים אחרים: טלוויזיה, קולנוע, קולינריה, תרבות, מוזיקה וכל מה שאתם רוצים בעצם. האם אנשים מלאי ידע בתחום מסוים בהכרח פחות טובים מאנשים שעוסקים באותו תחום? התשובה שלילית.
ג’רמי גורדון מ”ניו יורק טיימס” חקר את התופעה פודקאסטי הספורטאים וחזר עם כמה תובנות: הוא מצא את גרין, למשל, בנאלי ומשעמם. הוא גם תהה האם אין פה פגיעה בקסם? עבור האוהד, ספורט זה פיצוץ של רגשות, אושר עילאי או אכזבה שמרגישה כמו דקירה. עבור השחקן, ספורט זה ביזנס. עבודה מהנה, אבל עדיין עבודה.
גורדון כתב: “הרבה מנקודת המבט של השחקנים, אתה פתאום מבין, מושרשת מהיותם עצמם. הם מכירים את החברים לקבוצה ומה קורה בחדר ההלבשה ואיך נראה המשחק מקרוב – ואנחנו לא. ככל שהם חושפים את נקודת המבט שלהם, הם מבהירים לנו שלעולם לא נוכל להבין לגמרי את החוויה שלהם. להקשיב להם זה כמו לצותת לסוכן מניות המדריך את הלקוח שלו בסדרה של עסקאות”.
במילים אחרות, הקסם נעלם. כשאנחנו צורכים תוכן, אנחנו רוצים ליהנות, להרגיש חלק, להתווכח, להרגיש, להעשיר את הידע. אם זה לא מרגיש אותנטי, אם זה לא מעניין – זה לא עובד. זאת נקודת הפתיחה המהותית ביצירת תוכן והיא תמיד תהיה קריטית יותר מהשאלה: מי מנצח – הידען או המקצוען? פעם, כשהיינו ילדים, היינו אומרים שמי שלא יודע לשחק, מדבר על זה. אז תראו, זה עובד גם הפוך.