מינו ראיולה היה מאחד מיחיד סגולה שיכולים להגדיר את עצמם “סוכן על” של שחקני הכדורגל. השם שלו היה מוכר בקרב כל חובבי הענף לא פחות מאשר השחקנים המפורסמים אותם ייצג. מעטים, לעומת זאת, הכירו את הסיפור שמאחורי האדם. 

ראיולה הלך לעולמו בסוף חודש אפריל והוא בן 54 בלבד. הוא השאיר אחריו אימפריה עסקית וסיפור מעורר השראה על יזמות, ניהול, התנהלות בעסקים ובעיקר על איך לנפץ כל סטיגמות ולהצליח בניגוד לכל הסיכויים. מעל הכל, הוא חי את חייו לפי משפט שאמר לו אביו כשהיה קטן: “50 אחוז מהאנשים בחייך יאהבו אותך ו-50 אחוז ישנאו אותך, אני כאן כדי לקבל אהבה מהמשפחה שלי ומהשחקנים שאני מייצג. השאר? לא אכפת לי”. 

ראיולה נולד בעיירה קטנה על הכביש המהיר בין נאפולי לסאלרנו. לא מקום מוצלח במיוחד, בלשון המעטה, אך כזה שידוע בפיצות הנפלאות שלו. ואכן, כשמשפחת ראיולה היגרה להולנד, הם פתחו מסעדה איטלקית. מינו הצעיר קיבל את העבודות הפחות נוצצות במסעדה. שטף את הרצפה, רחץ כלים ובהמשך, כשגדל, קיבל עליו את ניהול הספרים וההתנהלות מול הספקים. 

המסעדה הייתה עבורו בית ספר לעסקים ואוניברסיטה של החיים. הוא סיפר שלמד בה מגיל צעיר מאוד כל מה שצריך לדעת על יזמות ועל בני אדם. למשל, כשלקוח הזמין את בקבוק היין היקר ביותר בתפריט, אבל לא נראה היה כמו מי שיכול לשלם עליו, מינו התבקש לשרת אותו בכל מקרה. סוג של אל תסתכל בקנקן. “אל תמעיט בערכו של אף אחד”, אמרו לו. השיעור הזה הלך איתו לכל אורך הקריירה. 

מינו ראיולה היה בחור גדול מימדים ולא בדיוק יפה מראה. הוא ידע בדיוק איך זה מרגיש כששופטים אותך על פי מראה חיצוני וממעיטים בערכך. הכדורגלן השבדי זלאטן איברהימוביץ’, שהפך לאחד המיוצגים הבכירים של ראיולה, כתב באוטוביוגרפיה שלו על המפגש הראשון ביניהם במלון באמסטרדם: “חשבתי שיגיע בחור מחויט עם שעון זהב גדול יותר משלי, אבל מי בא? בחור בג’ינס וטי שירט של נייק. והכרס? כמו אחד החבר’ה בסופרנוס”. 

מינו ראיולה בנה את האימפריה מהמסעדה המשפחתית. השיחות עם האורחים, בעודו מגיש להם פיצות ויין, בנו לו מעגל של קשרים. כך, התחבר לסוכן שהביא להולנד שחקנים מאיטליה וגם לבעלי מועדון הכדורגל המקומי הארלם, שנתן לו תפקיד ראשון. בהמשך, עבד כשכיר בסוכנות שחקנים ובמקביל, ניהל סניף של מקדונלד’ס והפך אותו לרווחי. ב-1995, הוא הרגיש חזק ומנוסה מספיק לצאת לדרך עצמאית והקים סוכנות משלו. 

הסוד שלו היה שלעולם לא קיבל את המצב כמו שהוא. ראיולה לא האמין בנורמות של הענף. אם משהו לא נראה לו צודק, הוא נלחם כדי לשנות אותו. בתחילת הדרך, בכלל לא ראה את עצמו כסוכן. להפך, הוא חשב שסכונים הם עלוקות. העסקה הראשונה שעשה הייתה המעבר של שחקן בשם בריאן רוי מאייאקס ההולנדית לפוג’ה האיטקלית. מינו התקשר לבעלים של פוג’ה מהמסעדה, אמר לו: “אני אשיג לך את השחקן בחצי מחיר”, וכשהגיע איתו לאיטליה, הציג את עצמו כמותרגמן שלו. הוא גם דאג לו לדירה יותר נוחה, הסיע אותו לאימונים ואפילו צבע לו את הבית.  

“אני בעסק 27 שנה”, סיפר בראיון בשנה שעברה. “בכל השנים הללו ייצגתי את הטובים ביותר. יש סיבה למה אנשים קונים רולס רויס, בנטלי, פרארי ופורש – והיא האיכות. אם שחקנים סומכים על הסוכנות שלי ועל מה אני עושה, זה בגלל שאני טוב במה שאני עושה. זה לא בגלל המראה שלי. בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה, לא נראיתי לעצמי כמו מישהו שהייתי בוחר לייצג בעצמי”. 

כשרצו לצחוק על מינו, אויביו המקצועיים קראו לו: “פיצאיולו” – מכין פיצה, או “מאפיוזו” – על רקע מוצאו מנאפולי. אפילו השוו אותו לדיקטטור בניטו מוסוליני. הוא היה דמות שנויה במחלוקת, סוכן בפרופיל גבוה, איש עסקים חד וממולח שלא פחד להתעמת ולתקוף מאמנים ובעלי מועדונים. אדם חריף מחשבה שלמד שבע שפות. הוא התנהל בקשיחות במשאים ומתנים ודאג למיוצגיו למשכורות עתק (וגם לקח עמלות בסכומים מטורפים), אבל נשאר צנוע ולא שינה את סגנון חייו. הוא ניהל אימפריה עם ארבעה עובדים בלבד (בנו, אחיינו ושני שותפים שהלכו איתו שנים ארוכות), ויתר על משרד יוקרתי, חי בדירה קטנה במונאקו ולא לבש בגדי מעצבים. יכולתם לראות אותו באירועים גדולים לבוש בחולצת הוואי ענקית. 

 על פי “פורבס”, ראיולה היה מעורב בעסקאות בשווי כולל של 847.7 מיליון דולר והונו האישי מוערך בכ-85 מיליון דולר. מבקריו טענו שהוא חמדן ודואג לאינטרסים שלו. פיפ”א, התאחדות הכדורגל העולמית, אפילו ניסתה להטיל מגבלות על היכולת של סוכני שחקנים בדמותו להרוויח עמלות, אבל ראיולה חבר לעמיתיו ונלחם. המיוצגים שלו עמדו לצדו לאורך כל הדרך, חלקם שהו לצד מיטתו עד יומו האחרון. 

“אני יודע מאיפה באתי ובאיזה עולם אני חי”, סיפר באותו ראיון. “אני לא אומר שאני עובד קשה יותר מכורה פחם, אבל למזלי, אני עובד בתעשייה שמגלגלת מיליארדים. הרווח שלי משקף את החשיבות של התעשייה והחשיבות של הלקוחות שלי בתוך התעשייה. אנחנו לא פושעים. הציבור מבין שאנחנו חלק מהתעשייה. אם לא היו העברות של שחקנים, על מה הייתם העיתונאים כותבים בתקשורת באמצע השבוע?”. 

מינו ראיולה לא הרגיש צורך להתנצל על הכסף הגדול שהרוויח ולא אהב שמבקרים אותו על הכסף. הוא ראה בעצמו כאחד ששינה את עולם הכדורגל מבחינה כלכלית יותר מפעם אחת, ידע לזהות תהליכים ולצאת עם רווח מקסימלי. ההשפעה שלו על הצד העסקי של המשחק תיזכר לעד בדיוק כמו ההשפעה המקצועית של מיוצגיו, כוכבי הכדורגל עצמם. לא רע עבור האנדרדוג האולטימטיבי: הילד המהגר, הגדול, שלא נראה כמו ביזנסמן, אבל העז לראות בעצמו יותר מאשר מגיש פיצות וצחק על כולם כל הדרך להצלחה עד הסוף הטראגי.   

בשבת, 30 באפריל, אחרי חודשים של אשפוז ומאבק במחלה קשה, מינו ראיולה הלך לעולמו בבית החולים במילאנו. הוא מת כמלך הסוכנים. “הוא נלחם עד הסוף באותה נחישות איתה הגיע לשולחן המשא ומתן להגן על שחקניו”, פרסמה משפחתו. ארבעת העובדים ינסו לנהל את האימפריה אחריו. המורשת תישאר לנצח.